מונדיאל!!!

אני אמא נהדרת!!!
אם יש לי מחר מבחן, אני לבד הערב עם הילדים בבית ויש משחק טוב במונדיאל (ארגנטינה-ניגריה) אז דבר ראשון אני מתנה את הצפיה במשחק במקלחת (והוקוס פוקוס כולם מקולחים ולבושים בפיז'מה) ואז אני מגישה ארוחת ערב של פופוקורן מול המשחק בצפיה ישירה במחשב (כי אין טלביזיה).

הבעיה היחידה היא שהמשחק באמת היה טוב ונסחפתי יותר לראות איתם מאשר להסתכל בספר הלימוד…
מצד שני העיקר שהילדים נהנו!

Share

יכולת לנתח מצבים בגיל צעיר

הנה תרשים זרימה שהכינה הבוקר הגברת הצעירה בת ה-9 וחצי ובו היא מתארת בצורה מדויקת כיצד אח של בן ה-3 וחצי חושב:

 

 

 

——-

Share

ללמד אותי קצת גאוגרפיה

הגברבר בן ה-3 גורר כיסא אל עבר הפסנתר, מטפס עליו ומוריד את הגלובוס.

מביא אותו אלי ואומר:

"אני רוצה להראות לך את הדרומיקה הצפונית"

 

 

 

——

Share

טיול בבית שאן הקדומה

נסענו בחופשת חנוכה עם סבא וסבתא לטייל בבית שאן העתיקה בסיור לילה עם חזיונות אור.

לאחר סרטון קצר על העיר שהוקרן על אחת החומות העתיקות מסתובב אלי האמצעי בן החמש וחצי בפנים מבולבלות ואומר: "לא יכול להיות שהקירות האלה בני 2000 שנה!!! יש עליהם מנורות ולפני 2000 שנה לא היו מנורות עם חשמל!!!"

 

 

 

—–

Share

איך מלמדים את אותיות ה-א"ב ?

אז אחרי שלכולם נמאס בבית מסרטוני המצגת ללימוד הא"ב שהתחלנו לעשות, גם מלעשות אותם וגם מלצפות בהם, נזכרתי ברעיון למשחק ללימוד האותיות שקראתי עליו באיזה בלוג לפני כמה שנים וחשבתי לנסות.
אותיות מגנטיות על המקרר. זהו! בבלוג כתוב פשוט לשים אותן ולתת לילד לשחק איתן ולהכיר אותן אבל לי ולגברבר יש משחק שהוא מאד אוהב.

שמים מספר אותיות על המקרר. א,ב,ג ו-ד הוא מכיר מהמצגות שעשינו לו. כמו כן את אותיות השם שלו. יש עוד כמה שהוא זוכר מהספרים "אותיות במיץ שטויות" של רינת הופר (ספר גדול!!! מומלץ ביותר!!!) או מהספר "אותיות מצחיקות" של דתיה בן דור ואת האותיות הללו שהוא מכיר כבר אני ממגנטת למקרר בגובה שלו. לפעמים מוסיפה עוד אות או שתיים שהוא לא מכיר כדי שיתחיל להכיר מעכשיו.
אני מתישבת על הספה בסלון (הגברבר כבר נעמד עם חיוך ענק ליד המקרר מוכן למשימה) ומקשת ממנו שיביא לי א'. הוא מיד מחפש טוב טוב, מוצא את ה-א' ומביא אותה אלי מבסוט עד השמים וכן הלאה וכן הלאה.
במידה והוא לא מביא אות נכונה אני אומרת לו (למשל): "לא, זאת לא ת', זאת ו'" ולא יותר מזה, באחת הפעמים הבאות הוא כבר יקלוט. אני מוסיפה מידי פעם אותיות אבל גם מורידה אותיות שהוא מכיר ומזהה כדי שהמקרר לא יהיה עמוס לו מידי.
תמיד כשאנחנו מתחילים במשחק, תמיד, אני מתחילה עם אותיות שאני יודעת שהוא מכיר טוב. טוב להתחיל בהרגשה חיובית שאתה צודק ויודע.

המצגות אמנם כבר לא בשימוש אבל לאמצעי (שבגן חובה כרגע) זה חידד מאד את הניקוד.
"תפסתי" אותו כבר כמה פעמים מנסה לקרוא משהו וכדי להיזכר איך ניקוד כלשהו נשמע זמזם לעצמו את השיר של המצגות. אז משהו טוב בכל זאת יצא מהן.

————————-

Share

חיבור וחיסור עד 100 במשחק "מלחמה"

ההזדמנות: ילד בן חמש וחצי, אוהב מאד משחק קלפים "מלחמה" (יש לו משחק כזה של נמו הדג וכבר עייפנו מלשחק איתו) , אוהב מאד לחשוב ולחשב מספרים וכבר יש לו משחק זיכרון של לוח הכפל (תיכף אני אסביר למה זה בקטגורית "הזדמנות") .

הרעיון: להכין משחק מלחמה של תרגילי חיבור וחיסור בתחום ה-100 לתרגול חיבור וחיסור במספרים יחסית גבוהים ממה שהוא רגיל לחשב.

הביצוע: קונים חבילת קלפים פשוטה, מכינים על מדבקות תרגילים ו…זהו.

את הרעיון קיבלתי מכאן ובסרטון הם מציעים את המשחק הזה ללוח הכפל אבל מכיוון שכבר יש לו משחק לתרגול לוח הכפל ניצלתי את זה לתרגול חיבור וחיסור בתחום ה-100.
כמו שכבר ציינתי זה מסתדר טוב עם כך שהוא אוהב מאד לשחק "מלחמה". עכשיו גם אני אשמח לשחק איתו.

הערה שהוספתי כעבור מספר ימים:
עדיף להתחיל ממספרים יחסית נמוכים כמו 12+9 או 4+17. להכין כמה וכמה תרגילים כאלה ורק אחרי שמתרגלים לעבור למספרים גבוהים יותר.

Share

דיקור סיני לילדים

יותם: אמא, אפשר קרטיב מהקיוסק (של ביה"ס)?
אני: נכון שאפרת אמרה לנו בתקופה הקרובה לא לאכול אוכל קר כי זה לא טוב לך לבטן?
גננת של יותם: מי זאת אפרת?
יותם: המטפלת שלי
גננת: במה היא מטפלת?
יותם: היא שמה לי סיכות!

Share

שחר, אפונים והמירוץ למליון

יש ימים כאלה שמתחילים בהרגשה של "יש לי יותר מידי דברים על הראש ואין לי זמן" אבל באמת! לא רק מחשבה שעוברת בראש אלא הרגשה פנימית שמגיעה לבטן וקצת מכווצת אותה או מגיעה לריאות ומכבידה לכמה שניות על הנשימה. זאת הרגשה שיכולה להגיע, למשל, בגלל שבעשרת הימים הבאים עלי להגיש 3 עבודות באוניברסיטה ובנוסף יש לי מבחן בקורס אחר.

אז זה היה יום שהתחיל עם הרגשה כזאת. יום שהתחיל שבוע עם הרגשה כזאת. יום שברור לי שהוא יהיה בלי דקה של מנוחה כי צריך ללמוד על הבוקר כמה שיותר, אח"כ לאסוף את כולם לא באותם שעות שזה אומר לחכות עם הקטנים בבית ספר לגדולה שתסיים, אח"כ להביא אותם הביתה לאכול איתם צהרים, לקוות שהבייביסטר תגיע בזמן, ליסוע לרו"ח לתת לו מסמכים ומשם להמשיך לשיעור באוניברסיטה הפתוחה עד הערב.

החלק הראשון כבר לא התחיל טוב. לא קראתי מספיק לקראת השיעור אבל ניחמתי את עצמי שבטח השיעור יהיה מעניין מספיק ושייתן מספיק מידע לקראת העבודה שעלי להגיש.

החלק השני, בו אני אוספת ילד ראשון מאחר הגנים, על פניו היה בסדר גמור למעט העובדה שהתבשרתי שהגברבר דחף לעצמו אפונים לתוך האף במהלך ארוחת הצהרים וכשהגננות הבחינו בזה הן מיהרו להוציא את הבולטים מביניהם אבל טענו שיש לו כנראה עוד וכדאי לראות רופא או אחות בנידון.
עד כאן זה לא נשמע נורא כל כך.

בחלק השלישי, שבו אספתי ילד שני מהגן, המצב התחיל להחמיר. לא של הילד עם האפון, כמובן, אלא מצב היום שכבר קיבל הכרה כיום "לא טוב" מבחינתי ולא היה צריך להתאמץ מעבר לזה.
גננת של הגדול שמעה מה עשה הקטן בגנו עם אפונו והזהירה שיש לקחת אותו למיון כי "מי יודע לאן האפון יגיע". ברור, אפונים, לך תבין אותם.
שלפתי את הגדולה מהשיעור, העמסתי את כולם על האוטו ונסעתי הביתה. כל זה תוך כדי שיחה עם אחות במוקד הפניות של קופת החולים על מנת לסדר לי הפניה למיון. חשבתי להשאיר את שני הגדולים בבית, ליסוע למיון, להספיק כמובן לחזור, ליסוע לרו"ח ולשיעור כי כשמתכננים בראש יש תמיד זמן לה-כל!

כשהאחות בטלפון אומרת שאם הילד נראה בסדר אז אפשר לחכות לרופא אחה"צ אני מקבלת את ההצעה שלה בין היתר כי הגברבר נרדם באוטו, לא לפני שהתעטש חזק והעיף חתיכות אפון על החולצה שלו.

חלק רביעי- למרות שלקח הרבה זמן אין הרבה לספר בו. רובו פקקים ועומס לכיוון הנסיעה שלי. אין רו"ח על הדרך כי פשוט הבנתי שלא אגיע ככה ללימודים. מגיעה לכיתה 5 דקות לפני השיעור, מרימה רק טלפון מהיר הביתה לבדוק שהכל בסדר עם הגברבר וכשאב המשפחה אומר שלא לקח אותו לרופא בי "הוא נראה בסדר" מבקשת שכן יקח ומשאירה טלפון פתוח על שקט.

חלק חמישי- שיעור שיכול היה לעזור הרבה בהכנת העבודה אילו רק הייתי נשארת בו. חצי שעה אחרי שהוא מתחיל אני מקבלת טלפון שאומר שצריך ליסוע למיון כי הרופא לא יודע מה קורה באף ולאן האפון כבר הגיע.

חלק ששי- מיון ילדים. נחמד, צבעוני, משחקים, אקווריום (שחר מתעקש שאלה "דגים טורפים") ןאנחנו ב"מירוץ למליון" או כמו ששחר קורא לזה: "הערוץ במליון". כל בדיקה היא משימה ואנחנו צריכים לשמור על המקום הראשון. אז יש "משימת דופק", "משימת בית שחי" (לבדוק חום) וכמובן "משימת אף" שהיא הכי קשה ובה מכניסים מצלמה בחוט למעמקי האף לחפש את שאריות האפון החסרות.
שחר עובר בגבורה את כל המשימות ומעדכן את הרופאים שאנחנו עומדים לנצח. הכל טוב ויפה ומבטיחים לנו שמיד נקבל את מכתב השחרור אלא שאחרי המתנה של דקות ארוכות מודיעה אחת הרופאות במיון שאין לדעת מה מהאפון נשאף אל תוך הריאות ושהגברבר עלול לחטוף מזה דלקת ריאות. היא דורשת לאשפז ל-24 שעות למעקב.

חלק שביעי- חלק שכל כולו מוקדש לי ובו אני פורצת בצחוק בקול. צחוק של מתח מתפרק ועצבנות, צחוק של "למה תמיד קוראים לנו דברים מוזרים כאלה", צחוק של אני עומדת לישון (משמע- לא לישון) במחלקת ילדים הלילה ובמקום לבכות אני צוחקת.
כזה צחוק.

חלק שמיני- עושים עוד משימה ב"ערוץ במליון" שהיא "משימת רנטגן" לצלם את הריאות ומתארגנים לעלות למחלקה. אב המשפחה נוסע להביא לי מהבית בגדים, ספר וכדומה, אנחנו עולים למחלקת ילדים. אם מתעלמים מכמות החיידקים והוירוסים שמסתובבים שם, מקולות הילדים המקיאים פה ושם, המשתעלים או הזועקים מכאב, אם מצליחים כאמור להתעלם מכל זה, המחלקה נראית טוב.

חלק תשיעי- אנחנו קמים מוקדם בבוקר ומעבירים בוקר לא פשוט של רחמים עצמיים וקצת רגעים מצחיקים.
בתיק הרפואי של הגברבר נכתב "התלונה: נצפה מכניס אפונים לאף" וככלל אפשר לומר שהמקרה הזה משעשע את הרופאים במחלקה.
כשהוא נשאל איך הוא הכניס אותם הוא מתעקש שהם נכנסו לבד. כששואלים אותו איך הם נכנסו לבד הוא מדגים במעלה היד ואומר "הם הלכו והלכו והלכו והלכו והלכו והלכו…..".

בצהרים אחרי שאני קצת מתקרצצת לאחראי במחלקה מקבלים מכתב שחרור. אבא כבר אסף את הילדים והם בדרך לאסוף אותנו.
כשאנחנו נכנסים לאוטו הילדים שואלים בהתלהבות "מה היה?"
"מה, אבא לא סיפר לכם?"
"אבא רק אמר שנשארתם בבי"ח"
אני מספרת להם מה עברנו, איך שיחקנו "המירוץ למליון", איך העברנו את זמננו שם, על המשחקיה והספריה שם, על ליצן שעובר בין החדרים.
"אוף, אמא! גם אני רוצה להיות בבי"ח" אומרת דריה.
"מה בי"ח? זה מקום נורא עם מחלות, אנשים סובלים ומשעמם שם"
"זה נשמע כיף איך שאת מספרת את זה…"

הערה קטנה לסוף:
הגננת של האמצעי, זאת ששלחה אותי למיון, סיפרה בגן שלה על ילד שהכניס אפונים לאף ולקחו אותו לבי"ח ודרך זה הסבירה לילדים שאסור להכניס אוכל או חפצים לגוף שלהם.
האמצעי היה מאד גאה!

—-

Share

משחק לשינון לוח הכפל

דריה כבר בת 9 ויודעת את לוח הכפל. יחד עם זאת חשבתי לחזק לה את זה ע"י משחק שביה"ס המקומי (שאנחנו לא הולכים אליו, אנחנו בדמוקרטי בישוב אחר) המליץ לילדים שלומדים לוח הכפל.  מזלנו שיש לה חברות באותו בי"ס ושאני חברה של אמא שלהן כך שהרעיון המצוין למשחק הגיע גם אלי.

הרעיון הוא די פשוט: זיכרון לוח הכפל כשקלף אחד מראה על התרגיל וקלף אחד על התוצאה.

אחרי נסיון כושל עם זיכרון תוצרת בית מקרטונים חתוכים השקעתי 20 ש"ח וקניתי בחנות משחק זיכרון פשוט (אני בטוחה שכמעט בכל בית יש משחק כזה שלא משחקים בו כי יש עוד 3 אחרים שבהם כן משחקים ואז אפשר להשתמש באותו משחק שנזנח, הענין הוא שלא מזמן עשינו פינוי משחקים שלא משחקים בהם כך שהיה עלינו לקנות).

על מדבקות לבנות כתבתי תרגילים או תוצאות והיקפדתי להדביק אותן על חלקים לא זהים כדי שלא יזהו מיד שאלה הקלפים המתאימים, אפילו לא בכוונה.  כתבתי תרגילים מ6X4 ומעלה כי נמוך מזה לא היינו צריכים וזה גם ככה הרבה קלפים.
הגברת הצעירה מיד אהבה את המשחק החדש.

רק אז "התעורר" פתאום אחיה בן ה-5 וחצי והודיע שגם הוא רוצה משחק.

"רגע" אמרה לו דריה" אתה יודע לכפול?"

"כן" חושב שניה "אבל לא מספרים גדולים"

"כמה זה 3X3"

הילד חושב… קופץ את כפות ידיו ומתחיל לחשב. מרים כל פעם עם הספירה לפי הסדר 3 אצבעות, את האגודל, האצבע והאמה, ממשיך לספור אבל חוזר ומרים שוב אגודל, אצבע וכן הלאה.

"9!"

מיד אחרי זה מתעקש להראות לנו שהוא יכול גם לכפול 4 ב-4.

בסדר גמור. הילד זוכה במשחק זיכרון לוח הכפל משלו. מהכפולה 1X1 עד 4X4 .

 

Share

מתקפת תגובות זבל על הבלוג שלי

הבלוג שלי מותקף בתגובות זבל.
חסמתי כרגע אפשרות לתגובות בכל הפוסטים בתקוה שזה יעצור את המתקפה (טוב, זה בטוח יעצור, אני מקוה שהתוקף יעזוב אותנו ולא ישוב כשאחזיר את האפשרות להגיב).

עכשיו אתפנה למחוק 2,101 תגובות…

Share